ביקורת: הלב השבור, תיאטרון סם ואנאמאקר ✭✭

תום סטיוארט (פרופילוס) ואיימי מורגן (פנטיאה) ב-הלב השבור. צילום: מארק ברנר

תיאטרון סם וואנאמייקר

20 במרץ 2015

2 כוכבים

"הייתי גם מופתע מהערפול של הקיום האנושי שמקיף את כל המחזה: העובדה שאנשים נראים כאילו הם מקבלים החלטה ואז מבטלים אותה, משנים את דעתם, ואז מנסים לתכנן לעבר משהו שלעולם לא מתממש. התחלתי מיד לחשוב, 'איך ניגשים לסיפור כזה? האם מנסים 'לפתור' את ה'בעיות' הללו, או שנותנים למחזה להיות עצמו? וכמובן שזה הרבה יותר מעניין לתת למחזה להיות עצמו, כי כל הסתירות, הסימונים המטעים ודרכי האסונות הם מה שהופך אותו לאנושי כל כך...בהכנה לחזרות כתבתי את כל המחזה בכתב יד, שורה אחר שורה, מתרגם אותו לאנגלית שלי...ככל שאנחנו עובדים, יותר ויותר הסיפור מתגלה בפנינו. אף פעם לא הרגשתי שזה כך עם מחזה חדש במידה כזו...הלב השבור הוא מחזה של חושבים, מחזה שמבקשת ממך לצאת לדרך עם אנשים במסע של גילוי עצמי, בחינה עצמית...לבסוף אנחנו עומדים מול אופרת סבון קרולינית. כולם מנסים להוציא את העסקה הכי טובה מכל אחד אחר והגברים שולטים על הנשים בצורה כמעט מוחלטת."

המילים המטעות הללו מופיעות בתכניה של הלב השבור, עבודה יחסית לא ידועה של ג'ון פורד, שנכתבה לראשונה, כנראה, ב-1629 ועכשיו מופעלת בתיאטרון סם וואנאמייקר, ומיוחסות לבמאית ההפקה, קרולין שטיינבייס. ללא שום דבר נוסף, ההצהרות הללו הן גילוי - הן מצביעות, בצורה די מדויקת, היכן ההפקה הזו סטתה מהמסלול באופן מרהיב.

משימתו של במאי היא להציג את הטקסט באופן שמאיר את המטרה של המחבר. אם יש 'בעיות', הבמאי צריך למצוא דרך לפתור אותן או לפחות להפחית את מעמדן כ'בעיות'. ניתן להשיג זאת בדרכים רבות; המיומנות של הבמאי היא המגבלה היחידה.

לראות את הלב השבור כאופרת סבון זו טעות בסיסית. המחבר נראה ברור מספיק שזה היה טרגדיה והטקסט בהחלט נשמע כמו טרגדיה. אנשים מתים בצורה נוראית בגלל ההחלטות שלהם או התגובות להחלטות של אחרים. רוב צוות השחקנים הראשי מת עד הסוף, ולא מסיבה הרואית או קומית. יש סימפוניה של כאב פנימי.

זה גם יצירה מאוד מובהקת לזמן שלה. פורד כתב על הסטנדרטים והמוסר של ספרטה העתיקה, ציוויליזציה שונה מהזמן שבו הוא חי. איזה תכלית יכול לשירת 'תרגום' המחזה לשפה המודרנית, אלא אם ההצעה הייתה לבצע את ההחזרה באמצעות אותו דיאלקט? הרבה יותר טוב בוודאי להבין את הטקסט עצמו, מדוע ומתי הוא נכתב, כדי שנוכל להעביר משמעות בימינו?

הפריזמה של שטיינבייס להחזרה זו, אופרת הסבון, היא טעות בסיסית. היא מוותרת על פורלוג של פורד מההפקה, שהינו די ברור לגבי טון היצירה:

"הבמה שלנו היא ספרטה. הוא שהאמנות המיטבית שלו

שרטט את היצירה הזו קורא לה לֵב שָבוּר.

הכותרת לא מעניקה כאן שום ציפייה

לצחוק קופי, או עוקץ דל

במקום או אישים; שום שקר מבוים

בדיחות שמתאימות לבית בושת זוכות למחיאות כפיים

מהערצה עממית: שירים נמוכים כאלה,

מואמים לאוזניים טמאה, לא מתאימים לשונות צנועות."

למרות הרצון של פורד שלא לאפשר לקהל לצפות ל"צחוק קופי", שטיינבייס דואגת שהטקסט ניתן בטיפול כמעט של גנג קארי על ידי הצוות. כולם משחקים לבדיחות. זו דבר אחד כאשר הצחוק בא באופן טבעי מהטקסט, הדמות או האירוע; זה דבר אחר לגמרי לשחק לבדיחות כי דרך אחרת להביא את הטקסט לחיים היא מחוץ להישג ידך.

התוצאות של גישת אופרת הסבון של Carry On הן קטלניות. ראשית, הקהל מצפה לקומדיה, אז כאשר מערכה שנייה הופכת לטבח רציני, יש חוסר הבנה טבעי. שנית, הדמות המעוותת לאתחול מגוחכת מוקדם משמע אינה מסוגלת להחזיק כוח דרמטי כאשר העלילה מתפתלת לנקודות אשר בהן דרוש כוח כזה. שלישית, חלקים מורכבים, כמו בסאנז, שנראה ששינויים לגמרי באפיון לפני ואחרי מותה של פנטיאה, אין להם סיכוי לייצר היגיון ברור. כל זה באופן מהותי משפיע על היכולת של הקהל להבין ולהעריך את המחזה.

שטיינבייס מכריזה שהלב השבור הוא מחזה ל"חושבים". ייתכן. אבל ייתכן שיותר חשיבה מצד הבמאית הייתה הופכת את המחזה ל יותר קל להבנה על ידי הקהל. המחזה מתקיים בספרטה מסיבה: הוא בוחן את הפילוסופיה הספרטנית, מעדיף רוגע וחיצוני על פני אושר פנימי, מעדיף איפוק עצמי על פני ביטוי עצמי. נישואין מתוכננים מגיעים עם השלכות, כמו גם התייחסות לנשים כאל רכוש. אלו הם הדברים שמעסיקים את ג'ון פורד.

פנטיאה אוהבת את אורגילוס אבל אחיה, איתוקלס, מכריח אותה להתחתן עם בסאנז. בסאנז חושש שפנטיאה אינה נאמנה והוא מתמכר לאובססיה עם האפשרות של בגידתה. אורגילוס מסדר להיפגש עם פנטיאה בגינה ולוחץ על רצונו עליה, אבל היא לא תרצה מזה בגלל שהיא רואה את עצמה לא ראויה לו (התחתנה בניגוד לרצונה עם בסאנז). פנטיאה נפגשת עם אחיה ומבקשת רשות למות מאשר להמשיך לפנים נישואין לא שמחים. איתוקלס מנצל את ההזדמנות לבקש מפנטיאה לעזור לו לחזר אחר קלנטה, בת המלך. על אף הגורל שאיתוקלס כפוי עליה, היא מסכימה. אבל קלנטה מזועזעת שנטול מסכות תדון בדברים כאלה. נבוכה ודחויה, פנטיאה משתגעת ומרעיבה את עצמה למוות.

קשה לראות את קנת' ויליאמס וברברה וינדזור מבחינים בצחוק וקפיצות במקרה כזה, נכון? או פיל מיצ'ל, שרון ואיאן בייל? לא. המחזה הוא טרגדיה וזו טרגדיה ששטיינבייס לא ניהלה אותו ככזה.

השחקנים אינם הבעיה. כל אחד מהם תוקף את המחזה בלהט ובסגנון הנבחר על ידי שטיינבייס. שהתקיפה לא נכונה איננה באשמתם.

ג'ו ג'יימסון יוצא כמנצח. הוא משחק את ניארכוס, נסיך ארגוס, דמות של יופי פירותי כשהוא מגיע לראשונה, באמצע הדרך במערכה ראשונה. ג'יימסון מדויק וישר, הוא עושה את דמותו שלמה, מצחיקה כאשר אינו מסיח, ומלכותית ומכובדת בהיבטים אחרים.

יש גם עבודה יוצאת דופן מאדאם לורנס שמשחק שני תפקידים: פולאס, משרת של בסאנז, סוכן מהירדברי; ואמלוס, החבר הנאמן והקטלני של ניארכוס. כל כך שונים, ואמיתיים, הם הביצועים שזו קשה להאמין שלורנס משחק את שניהם. הוא מעולה.

יש עבודה מצוינת גם מטום סטיוארט (פרופילוס) ולוק תומפסון (איתוקלס). שניהם משחקים את הדמות ההרואית, אבל סטיוארט הוא הבחור הטוב ותומפסון הרע, למרות שאיתוקלס מנסה לגאול את עצמו. תומפסון טוב במיוחד בסצינת המוות שלו, שם הנסיבות הן קצת מוזרות.

הבימוי מונע מכל אחד מהביצועים האחרים להגיע לגבהים נהדרים; כוונות מעורפלות מדי לדמויות שלמות. שרה מקראי עושה עבודה חשובה כקלנטה אבל המהירות לבדיחות הופכת את הסצינה המרכזית שלה עם פנטיאה הנוגעת לאיתהוקלס לכוונת מסתורין, מכריחה אותה לנהל את הדיאלוג לפני מותה במהירות שיא ורואה אותה משתתפת בשני ריקודים נפרדים אך שווי ערך מבחינת הפאטוס המהווה חוסר הגיון בביצוע שלה.

כפנטיאה, איימי מורגן היא קצת יותר מדי פרקית להקשר והיא אף פעם לא באמת מחלימה מהמופע המטופש שמתרחש לפני תחילת הפעולה של המחזה כראוי. שוב, חיפוש לבדיחות מעכב את הבנת המצב שבו היא מוצאת את עצמה ואת העול הכבד שהיא חשה.

כל אחד מביין פרגוסון (אורגילוס), תליסה טיישירה (אופרניה), אוון טיל (בסאנז) ופטיק גודפרי (אמיקלוס) עושים את הטוב ביותר שהם יכולים, אך הסתירות בין הטקסט והטיפול הבימתי מציבות כמעט מכשולים בלתי אפשריים במרדף אחר הבהירות והשלמות.

אף אחד מהצוות לא נועד מהמצער במוזיקת הליווי מאת סימון סלייטר או הכוריאוגרפיה הטיפשית מאת אימוגן נייט. פתיחת המערכה השנייה, קטגוריה של הפסקת ריקוד בסגנון שעון קוקייה, היא כמו דבר מוזר ביותר שראיתי אי פעם על במה קלאסית. בנוסף לכך יש גם שירה איום מאד ותמיכה תזמורתית גרועה מאוד מהרכב של ארבעה בניהול אדריאן וודוורד. כל ה"קישוט" הזה צורם ומנוגד להארת הטקסט.

מעצב מקס ג'ונס מעניק בגדים טובים, על אף שחזייה מוזהבת (ואגפים) שיורדות מהשמיים למען ההכתרה (והמוות) של קלנטה היא מוגזמת מאד במובן של אלכסנדר מקווין. אבל הוא מספק כיסא מצויין והאופן של התאבדותו של אורגילוס בהדרגתיות הוא אי נוראי (ומושלם).

זה היה בלתי נמנע שלבסוף תהיה אכזבה על במת סם וואנאמייקר. אחרי הצלחתו של פורד הידוע 'זה פיטי שהיא זונה', זה מפתיע - ועצוב - שהלב השבור תהיה ההפקה שתשבור את השיא הטוב. אבל זה שם.

זה לא היה רק הלב של קלנטה שנשבר בסוף הפרק הזה של Carry On קרוליין.

הלב השבור מוצג בתיאטרון סאם וואנאמייקר עד 18 אפריל, 2015