ביקורת: הפסקת האש של חג המולד, התיאטרון השייקספירי המלכותי ✭✭

צילום: טופר מקגריליס הפוגת חג המולד

תיאטרון רויאל שייקספיר

31 בינואר 2015

2 כוכבים

עובדות יכולות לספק את הבסיס המוצק לחוויות תיאטרליות נהדרות. מי מכיר את עובדות האירועים סביב מלחמת התעלות בבלגיה בשנת 1914, בשנה הראשונה של מלחמת העולם הראשונה, טוב מספיק כדי להשתעמם מגילויים על התקופה ההיא? אף אחד ממי שהיה שם לא חי היום, סביר להניח?

האם קהל מודרני ירצה לדעת על התלאות שנשא גדוד רויאל ווריקשייר בתעלותיהם ביער פלוגשטירט לאחר התקפה לא מוצלחת על השוייברים הגרמניים? על תפקידה של הערפל שעזרה לאלו שנותרו ב"אף שטח של אף אחד" להימלט? על הפעילויות של קפטן ברוס ברינספאטר שהפך למפורסם ברמה עולמית בזכות הקריקטורות שלו מהחזית ויצירת הדמות "החייל הוותיק עם השפם של הוואלרוס", ביל הישן, שהופיע באופן קבוע במגזין The Bystander? ש"לילה שקט" הייתה כמעט בלתי ידועה בבריטניה בדצמבר 1914? שזה היה צוו הגרמני בערב חג המולד שהורה "לא לירות היום וגם ביום חג המולד אלא כהתראה"? שברינספאטר וסרג'נט יצאו לראשונה לשטח הפתוח ונפגשו עם הגרמנים, שני הצדדים היו מוכנים ונרגשים לחגוג את הרעיון של "רצון טוב לכל האנשים", גם במקום הלא סביר ביותר הזה? שהפקודות האנגליות היו להפסיק את ההפוגות?

בודאי, הנושאים האלה יכולים בקלות לספק חומר רעיוני וכיפי לאירוע תיאטרל חג המולד מרגש ומעורר מחשבה? מבחינתי, אין ספק. סביר להניח שזה גם מה שחשבו בתיאטרון שייקספיר רויאל, כאשר הזמינו מחזה מפיל פורטר בשנת 2013, מחזה שהפך להיות הפוגת חג המולד אשר, בבימוי של אריקה ויימן, זה עתה סיים עונה בתיאטרון רויאל שייקספיר בסטראטפורד על האייבון. חוץ ממה שהפוגת חג המולד היא תערובת ממוחזרת ושחוקה של מצבים ודמויות שגורות, שירים לחג המולד שנשמעים רע, קטע בידור "לחברה" שנמשך לעד, אינספור רמיזות על קריקט ועקרונית, אין סיפור או דופק נרטיבי. זה דומה לוולגריות של הפרק הגרוע ביותר של "הצבא של אבא", חיקוי של השדה האדום ופנטומימה חובבתנית. כאשר פרסומת חג המולד של סיינסברי שמזכירה את הפוגה בתעלות גורמת ליותר עניין, רגש ולב מאשר מחזה במימון ובבימוי תיאטרון שייקספיר רויאל, אתה יודע שהעולם יצא מהקו. אבל כך זה.

אם פורטר היה נאמן יותר לעובדות ומבקש להזכיר ולחנך את הצופים עליהם, זה היה יכול להיות שווה. אבל הוא לא. והבדייה שלו לא משתווה כלל לאמיתות.

הבימוי של אריקה ויימן לא מצליח להרים את הכתיבה למשהו משמעותי. הקצב איטי והמשחק בעיקר כבד; המבוכות בכתיבה לא מטושטשות או מוסתרות בהפקה. טום פייפר מספק תפאורה נאה ופשוטה, אבל כל המהלך הרגיש כמו פונקציה חגיגית שמבוצעת על ידי תושבים בעלי כוונות טובות באולם כפרי.

כאשר "עלובי החיים" משתמשים בקרן אור לבנה לסמן את מותו של דמות, כאן, בעיקר, ויימן משתמשת בתמונה של גבר רץ לזרוק כדור לעבר מקל החבטה כסמל למעבר מעולם אחד לעולם הבא. לא ברור למה.

מרבית המשחק מעורר צער וקשה להאמין שרבים מהשחקנים מופיעים גם בעונה הכפולה של אבודות העמל של האהבה ואבודות העמל של האהבה לנצח.

עם זאת, ישנם חלקים מושיעים. לפיטר מקגוורן יש סצנה יפה כהאריס כשהוא נושא נאום על חברים שנפלו; זה באמת משפיע ומבוצע בצורה יפה. פרנסס מק'נמי משחקת כאחות מלחמה מרגזת, פיבי, ולמרות שהסצנות שלה נכתבו בצורה מאוד לא טובה, מלודרמטיות ולא מציאותיות, מק'נמי נותנת להן מרץ ותשוקה.

ג'רארד הורן עשה כל מה שיכול היה עם דמותו של ביל הזקן, החייל שכבר התעייף מהמלחמה שמהווה דמות אב או אחד מהחברה בתעלות. סוס הקרב הוותיק שלו, חכם ויבש, היה מרענן וממלודי. כריס נאייק הוא עליז בהתלהבות כחתול השובב ומוציא מהחלק שלו יותר מהרבה אחרים. ניק האברסון משחק היטב את המפקד הגרמני המשונה, לויטננט קולר.

אוליבר ליינס הוא הכי טוב בכנפיים, קודם כהחייל שמח, לידגינס, שחייו נחטפים על ידי צלף ואז כפרגמטיסט הגרמני החמור, שמידט, עם חשבון נאה ב"Scheiße!" והמשפט הכי מצחיק במחזה (על חולדות חזיר).

כל השאר או נכנסים בכוח, נראים נבוכים להיות שם, או פשוט גרועים בצורה לא מובנת. המאכזב ביותר מכולם היה ג'וזף קלוסקה בתפקיד לא מפתה ובדיותי של ביירנספאטר. זה היה קשה להעלות עליו, במיוחד בקטע "הרקדה" המחורבן שבו איבד את דמותו מספר פעמים. חסר קסם.

הכי מאכזב כאן הוא הפספוס שהוחמצה. התיאטרון שייקספיר רויאל יכלו ליצור עבודה מעולה שהייתה נותנת תובנה מעמיקה על האירועים המדהימים של דצמבר בלגיה 1914. במקום זאת, הם הסתפקו בהפוגת חג המולד.