ביקורת: The Herd, תיאטרון בוש ✭✭✭✭✭

העדר

תיאטרון בוש

2 באוקטובר 2013

5 כוכבים

אני תמיד הולך לראות מחזה חדש בתיאטרון עם תערובת של חשש, התרגשות, ציפייה ותקווה, ובדרך כלל רק אחת מהרגשות הללו באמת חוזרת על עצמה. לפעמים המצב מגוחך; לפעמים הדיאלוג מגושם ובלתי ייאמן לחלוטין, חסר עושר, דמיון או אומנות; לפעמים השחקנים לא מסוגלים להתמודד עם המשימה שהמחזאי הציב להם; לפעמים הבמאי מטביע חותם על העבודה שמוביל לנפיחות או סנסציונליות זולה במקום לתובנה מוארת; לפעמים המחזה פשוט נורא. ולפעמים, כמו עכשיו בתיאטרון בוש, קורה משהו באמת נפלא.

העדר, בכורת המחזאות של רורי קיניר, הוא תובנה מובטחת ומסוימת לתוך הדינמיקה המיוחדת של משפחה שבה הילד הצעיר ביותר, ילד שכעת מגיע לגיל 21, נולד עם אתגרים פיזיים ונפשיים עצומים, ילד שדרוש לו טיפול מיוחד ומפורט כל חייו, חיים שכעת מתקרבים לרגעים העצובים האחרונים שלהם. משפחתו, קשורה באהבה אליו אבל קרועה בגלל התגובות לכל אחד מהם ללידתו ולצרכיו, היא קבוצה דמוקרטית של נשמות זועמות, מיואשות ונואשות, אך הם כלל לא צלליות או קריקטורות.

קיניר חרט כל דמות - אמא, אחות, סבתא, סבא, בן זוג של האחות ואב זר נטש - בזהירות, בכנות אכזרית ובאמת שקשה להתעלם ממנה. זה מצחיק כמו שזה הרסני, וכשזה הרסני, זה באמת כך. אנה קלדר-מרשל וקנת קרנהם נכונים לחלוטין בכל היבט בתור הסבים; דמויות גדולות אך עם דופק ופרטים קטנים מחוכמים שמעניקים להם עושר, יסודות טעימים הן לקומדיה והן לטרגדיה. כל אחד מהם מסמר כל שורה ושורה ויוצר הופעה של כוח מדהים ובסופו של דבר, שמחה. יקח לי הרבה זמן לשכוח את הקריאה של קרנהם לאב הבן המוכשל והקשה אדַריאן רולינס (חומה קטנה לה חייב להיות לצד בנו או הקוראת המופלאה של קלדר-מרשל לאותו אדם על כך שבתה מונעת על ידי אהבתה הבלתי מגנה לבנה.

אמנדה רוט היא נשברת, אובססיבית ומשכנעת לחלוטין כאמא השבורה ויש לה תמיכה מצוינת מרולינס שמשחק את האב החוזר המביך במורכבות מהפנטת, אינטימיות ועצימות. אדיריאן באוור מצוין כבן הזוג (שעושה שירה מופסעת כשהוא לא נגר) וההופעה שלו היא השילוב המושלם בין חנון מגושם ואוהב נלהב.

בהרבה מה שלא, התפקיד הקשה ביותר הוא זה של האחות - האחות שחייה היו מושפעים על ידי אחיה הצעיר החולה, האחות שנאלצה לגדול ולהיות אחראית, האחות שאיבדה את אביה בגלל אחיה והאחות שנאלצה "להיות שם", תמיד וללא תלונות, עבור אמא. לואיז ברילי עושה עבודה טובה, ויש רגעים של שלמות בהופעתה, אבל באופן כללי היא מעט מחוץ לעומק; זה תפקיד מאוד תובעני והחברה מאוד מיומנת. עדיין, היא כלל לא לא טובה; זה פשוט שיש הופעה טובה יותר של הדמות הזו שחכה להיחשף על ידי שחקנית יותר בטוחה בעצמה.

הווארד דייוויס מביים את הפעולה עם קלות מלאת אמון וה-110 דקות עוברות כמו הבריזות ביום מושלם של סתיו. התפאורה של הלן גודארד נהדרת, אם כי הצבת דלת הכניסה בצורה מוזרה, ולא חכמה במיוחד, לא מאפשרת את הפעולה המרכזית המתרחשת שם לכ-50% מהקהל שיושב בסוג של עיגול. אבל אלו הן תחנות קטנות.

זהו לילה נפלא בתיאטרון, מלהיב ומתגמל, ובכורה מבשרת טובות לקיניר. זהו מחזה שיכול להופיע בכל מקום - ואם יש לו חשוב. יש לו דברים חכמים ונפלאים לומר על אהבה, הורות ומשפחה - וזה מצחיק להפליא גם כנראה. זה מחזה בכורה הרבה יותר טוב מהאוסמנים האחרונים שהופיעו בתחנה, למרות שחלק מהנושא דומה. זה צריך להיאסף על ידי התחנה ובאמת, כל חברת תיאטרון שרוצה לעשות תיאטרון עכשווי מצוין. בלתי נשכח.