סקירה: אילוף הסוררת, אולפן ניו וימבלדון ✭✭✭✭✭

אילוף הסוררת

הסטודיו של ניו ווימבלדון

27 במאי 2015

5 כוכבים

הזמנת כרטיסים קבצן מרופט, קולני עם פחית בירה היה מרוסק מחוץ לכניסה לסטודיו של ניו ווימבלדון כשהגעתי לערב העיתונאי של ההפקה החדשה הזו של אילוף הסוררת. לא חשבתי על זה יותר עד שאותו אדם יצא בתיאטרון לפני עליית המסך והתחיל לדבר עם מנהל הבמה, להפוך כמה כיסאות ולגרום לצופים בחינה קלה. ורק אז נפלה ההבנה: ההצגה כבר התחילה והיינו בעיצומו לא של אירוע הכרוך במשטרה, אלא של גרסה מאולתרת וביצוע מבריק של 'הפיכתה', מכשיר המסגרת להכניסת המחזה פנימה של הקומדיה השייקספירית המוקדמת הזו. כמו כריסטופר סליי, השיכור שצריך לרצות ולבדר, כריסטופר נילס נתן לנו את המבט הראשון מתוך רבים חדשים ומעמיקים על מה שהפך בשנים האחרונות למחזה בעייתי יותר במסורת ההפקה האחרונה, בניגוד לאחת מהעבודות היותר קלות ומוקדמות של שייקספיר. למחזה הזה יש היסטוריה אפלה. המגיע משנות ה-1590 המוקדמות, ישנם שני גרסאות, שקשרים ביניהם והתרומה המדויקת של שייקספיר לכל אחד מהם נותרו עניין למחקר מלומד. הטקסט הוא 'פאבל' במובן המילולי בכך שהוא עשוי לנבוע מאחד מה'רמצי קווארטו' שהופק משכפולים מועתקים ופורסם לפני הפוליו הראשון. יתר על כן, הוא קיבל קבלה ביקורתית ירודה גם, לא פחות מג'ורג 'ברנרד שו, שתיאר זאת כ'עלבון אחד מגעיל לאישה ולאדם מתחילתו ועד סופו.' ובשנים האחרונות הוא גם הושפל מנקודות מבט פמיניסטיות הרואות את העימות המתמשך בין פטרוצ'יו וקטיירינה כבלתי אפשרי לביצוע מלא ללא אירוניה או מכשירי מסגור. לדעתי, ואגב לכיוון של רגישות עם השנאות מוסתרות בהסוחר מוונציה, ניתן להדגיש יתר על מידה, ובמובנים רבים מפספסים את המטרה שלהם. ראשית כל עלינו להכיר בכך שהתברר כי שייקספיר הפך את הסוררת למחזה בתור מוטיב צדי, כלומר הוא עצמו הציב מכשיר מסגיר על השימוש בו ברצינות מילולית, ושנית כי הן למעשה ההחלטות שנקבל כאבדים וההפקות שיבחן יהיו אלה שיקבעו את התגובות שלנו להטקסט הזה - ניתן לנגן אותו באירוניה, בכוחנות או היסטורית (כלומר ביטוי של רעיונות מודרניים מוקדמים על היררכיה חברתית והאדם והאישה לאחר החטא). ישנן אפשרויות רבות זמין ואנו צריכים להשהות את השיפוט עד הווילון הסופי. חצים ומלכודות והבמאי רוס מקגרגור מביאים לנו גרסה הפוכה מגדרית של המחזה כחלק מעונה מרתקת המוקדשת לנושא 'אהבה בזמן מלחמה'. על כוח ההפקה החדשנית והחיה הזו, התייחסותם לקרביים ולהכל טוב שנגמר טוב יהיו צפייה הכרחית מאוחר בקיץ. אנחנו נכנסים לתפאורה פשוטה וגמישה העובדת טוב גם לסצינות רחוב וגם לפנימיים, עם זמן מועט שהולך לאיבוד לשינויים בתפאורה. זהו ערב ארוך בזמן, אך אינו נראה כך בקצב, שכן הפרקים חולפים במהירות ובהיעלמות ראויה לשבח, תוך כדי מתן השפות של ברותעל ומרגוע כל משקל. למעט המנהיגים המרכזיים כל שחקן משחק תפקידים מרובים וכאן אנו רואים את היתרון של עבודה עם קבוצת ליבה קבועה שכל האנשים מכירים היטב וכולם נמצאים בנוח בעבודת אנסמבל גמישה. יש אנרגיה, המצאה ונוזלות בהתקדמות הפעולה ותחושת ראיה חזקה בעבודה ליצירת טאבלוסים יעילים. זה אומר שלא משנה שהתקציב מוגבל: למשל, מקהלת הטבחים והמשרתים העצובים במהלך סצינת המשתה כל כך כווילא חייכו שישכיח את הצגת אביזרים בנזקנות מועטה. זהו שייקספיר שבו הערכים וההתמקדות נמצאים במקום הנכון, כלומר הקדשה ערנית מחדש של הטקסט בעין לדרך שבה ניתן להעביר את החזון הטוב ביותר עם מהירות ושנינות השידור ותנועת הבמה המתמשכת בעין-ה-צורכים יתרכז למקום הראוי. ישנם גם מספר אינטרלודים מזמרים מקסימים שיוצאים טבעית מהמחזה, במסורת הטובה ביותר של תיאטרון המוזיקלי, אשר משרתים לגלם את המצב ברגעים מסוימים בפעולה. אז מה אנו למי להבין מהיפוך המגדר במחזה? מה זה מוסיף להבנתנו? ראשית, הקצוות נלקחים ממידה, המפגשים שנראים כמהומציים יותר ופחות אכזריים. צעקנות החוזרים עדיין חית במדויכות, עם עבודה מצוינת במיוחד מג'ין אפס כגרים; האמהות מתרוצצות ומאיימות בדיוק באותה מידה שיכולים היו האבות - כאן וינסנטיה מרשימה באחיזה בשקיות (ברידג'יט מסטרוקולה) מתגלה. ביאנקו (סמואל מורגן-גראם) מוגדר מחדש כבן מפונק ומפואר של אמא, וטראניה (ג'מה סאלטר), מתחז לתפקיד של לוצנטיה (רמי מויס) במרבית הפעולה, מביעה המצאה קומית קלת דעת. אבל המחזה עומד או נופל על האינטר-סימון בין פטרוצ'יה (אליזבת אפלבי) לקייטנו (אלכסנדר מקמורן). הרגשתי שמקורן יכולה היה להיות עוד יותר קשה ובלתי סבירה במשחק של הסצינות המוקדמות - המסלול שעבר ממשם עד להבנה הנפלאה והמשכנעת של נאום ה'כניעה' הסופי צריך להיות ארוך, בין אם רואים אותו כקורבן או לא. אבל ההצגה הקומית ביותר של פטרוצ'יה מדופליין והתפילות העליזות של אליזבת אפלבי הייתה הנאה קומית מוחלטת. סירובה המתמשך להתקדם עם נקודת המבט והשינויים מצידו של עצמן הייתה עם משהו מהג'ניפר סנדרס בזרימת אב פאב מלא. ואז על ידי גילום עולם הקומיות חלופִי במשך רוב ההצגה, ההכרה הסופית שלה באהבה הייתה כל כך נוגעת ללב - ובוודאי הפעם הראשונה של האפתחתי. זה מוביל אותי לתובנה השנייה שלי על ההיפוך המושג של המחזה - שזה הדרך המופתית של אורקסטרה והתעלולים הכתמים של החליפים - שאיכשהו גבוהים ממעבר מגדרי, ויש לשוב תפקידם בסוג כלשהו של דיוק צבאי של שיווי מדות האשליות בהתלהבות. אני בטח אומר שזה גרסה נוספת על ההערה של נואל קאורד, שקומדיה היא מצחיקה ביותר כשהיא מנוגנת ברצינות מדבקת....

הבעיה שתמיד הייתה לי בעבר עם מחזה זה היא השמרנות המוסרית המתמדת של תהליך ה'רקת', שבתוך הפקות קודמות שראיתי רק באו לי כמעייפות, ולא אכזריות, שלא לדבר על מצחיקות. מסיבה זו אני אהבתי לאחרונה יותר את קסמי החזקים, המפתיינים והמפתיינים של הגרסה של קול פורטר מאשר למקור של שייקספיר. המחמאה הטובה ביותר אני יכולה לשלם להפקה זו היא שהיא גרמה לי לחשוב יותר באהדה על החומר המקורי ולהיפטר מרבות מחרדותיי לגביהם. תפסו את זה בעודכם יכולים.

אילוף הסוררת רצה בסטודיו תיאטרון ניו ווימבלדון עד ה-20 ביוני 2015.