סקירה: הערב בשעה 8:30, תיאטרון ג'רמין סטריט ✭✭✭✭✭

ג'וליאן איבס סוקר את טונייט אט 8.30 של נואל קאוארד המוצג כעת בתיאטרון ג'רמין סטריט בלונדון.

צוות השחקנים של סטאר צ'יימבר. צילום: רוברט וורקמן טונייט אט 8.30

תיאטרון ג'רמין סטריט,

22 באפריל 2018

5 כוכבים

הזמן עכשיו

כמה מזל יש לנו לקבל את הסבב של תשע מחזות קצרות מאת נואל קאוארד (הוא כתב עשירי אך אינו נכלל כאן) מנוהל על ידי המקום הפרינג'י המובחר הזה בנפה הברענען של ווסט אנד, ליד פיקדילי. אוקמקפדיה של מבטים אל אמצע שנות ה-30 אינו אחד מהיצירות ביצועים תדירים של המאסטר, אך נדירות הופעה אינה מצביעות על איכות. במאי התיאטרון, צעיר ומוכשר מאוד טום ליטר מוציא קסם מהם בשפע, עם צוות שחקנים מעולה והפקה מרהיבה, הכל במחיר נוח. זה די מסע: קצת בניה איטית בהתחלה, אבל ברגע זה מתחיל, זה לא ניתן לעצירה ומספק לנו מכות מדויקות אחרי מכות מדויקות. זה היה משוגע לפספס את זה. ובימים מסוימים, אפשר לראות את כל המחזות בבת אחת, שזה בתענוג גדול.

ישנם שלושה מקבצים של שלושה מחזות. הדברים מתחילים עם מה שהמפיקים כאן מכנים 'לבבות סודיים', וזה מוביל עם 'סטאר צ'יימבר' - המחזה היחיד שבדרך כלל נשמט מההפקות (במקומו מקבלים את 'עץ מהוסס'). זהו סוג של ריזז פאר שהוא אף מושך אם אתה מתענג על תרגילים בביקורת תיאטרלית, אך זה נעשה מעט יותר מעניין על ידי שילוב אפיזודות כתיבה חכמה של דיאלוג חפיפה. אם זה יותר מזה, אז כל חומרה רבה יותר חמק ממני. יש לנו צוות חזק כאן, אך המחזה הזה אינו הרבה יותר מאשר חימום נעים עבורם. לא כך חשבו, זה המחזה היחיד שבו בודי ריקטס באמת מקבלת מספיק לעשות: היא כישרון חדש מבריק בתחילת קריירה שלה וגילוי מרשים כשחקנית מקסימה ונרקיסיסטית שמתונה באי-סדרים. אני בטוח שנראה ממנה יותר במהרה.

ג'רמי רוז ורוזמרי אש ב'פלפל אדום'. צילום: רוברט וורקמן

בהמשך, 'פלפל אדום' הוא הצגה מעורערת של מבצעי וודוויל דרגת עשירית מפוקפקים. אפילו רוזמרי אש וג'רמי רוז (בתור לילי וג'ורג' פפר) לא מצליחים להשיג את הצליל הנכון במספרים המוסיקליים הגעגועיים ובקטטות האחורי הקטנות. קאוארד כתב את החומר הזה כיחידת סתירה עבור כוכבים כמוהו וגרטרוד לורנס, כאשר היו בערך בגיל של המאה עצמה; בידיים של מבצעים הרבה יותר מבוגרים, זה נהיה צפוקה לעומק, הופך לדמות של אכזבה וחיים מבוזבזים, אך השירים מלאי רגשות ושמחה וממושכים מוזרים יותר בהקשר מעוניין.

ניק וורינג ומרנדה פוסטר ב'חי עדיין'. צילום: רוברט וורקמן

ה'טרילוגיה' הראשונה מסתיימת עם הסיפור המוכר ביותר בקבוצה: 'חי עדיין' הוא הסיפור הדרמטי הקצר שהפך ל'פגישה לא צפויה' של דייוויד לין, שגם הוא מוצג כעת על הבמה בסמוך לבית הקולנוע אֶמפַּייר באנהיימרקט בעיבוד רדיקלי של הסיפור בעבודת אמה רייס עם קנהייט. ההשוואה מעניינת. בניגוד כאן, רייס אינה עושה את העבודה ישר, והאפקט מחשמל מיד. לעומת זאת, מרנדה פוסטר וניק וורינג משחקים את לורה ואלק בצורה שנכתבעת, ונראה שאנחנו גולשים מעל פני השטח של עולמו של קאוארד, אף פעם לא באים ממש במגע איתו.

ואז משהו מדהים קורה. פתאום, באמצע שיחה על כוסות תה בשולחן בבית הקפה בתחנה, אנו מתחרבים ממש אל תוך לב חייהם. איך זה קורה, קשה לומר, אבל כל דיבור נראה מואר מבפנים וכל מה שהם אומרים חשוב בצורה לאמונית. השחקנים עבדו טוב מאוד כדי להגיע לנקודה זו, אך מכאן ואילך זה לא רק מחזה זה אלא כל האירוע שמשנה כיוון ומצב רוח. הכל מתחיל להתארגן. הקסם של כל האלמנטים שעובדים יחד מתחיל להתרחש. וזה ממשיך לקרות, בכל הדרך דרך המחזות הנותרים.

איאן הלרד ושרה קראו ב'המקום רוקדים'. צילום: רוברט וורקמן

לאחר הפסקה ארוכה ראשונה (יש רק הפסקות של 15 דקות בין המחזה השני והשלישי בכל סט, ובין הראשון והשני יש נהיה מוסיקליים חכמים - הרפרטואר הבריליאנטי של סטפן בדנרצ'יק הוא תענוג כאן), ההפקה לעולם לא נראית לא מתחילה בכפות הרגליים שוב. הקבוצה השנייה של מחזות (כאן נקראת 'פארסה בחדרי השינה') מתחילה עם התפיסת יוקרה המקולכלת של קומדיה קלילה, 'המקום רוקדים'. שרה קראו מנהלת את הפניות והקפיצות של תפקיד לואיז באותו אםפרה וגוסטו שאנו מצפים מאמנדה וכל התפקידים הנשיים הכי טובים של קאוארד; איאן הלרד הוא ירח קרתוק מוכתר לה כאשר הוא בתור הזוג הנולד מחדש, קרל, בעוד וורינג מתחדש כאן כספו הזועם, הוברט, עם תקלה שמפתיע כמו מלך ג'ורג' השישי ובזימשה פשוט תופסת את הצליל הנכון כמו אחותו הנמושה, קלרה. הסצנות הקבוצתיות שלהם, קרבות מוחות ורגשים, מבוצעות בשליטת שעלופר אנרגיה שמקנה יופי פורמלי של תוכן ברמי.

לא פחות בהשגת האפקט של כל זה הם: העיצובים השובבים של לווי וייטמור (שעושה כמנה של יצירות מרהיבות לאורך התקופה עם תמונות מרהיבות על הבמה - ובמרחב העמוק הזה ניתן רק לתהות איך הם מצליחים לאחסן את כל הנוף); המעורר והמלא של התלבושות (עשרות מהן!) על ידי אמילי סטיוארט המכישרון המון; והיד השולטת והמוארת של טים מסקל. כמו כן, טום אטווד שולט בסולופור עמק אודיו, מרמאמר אותנו באנרגיה ובתחושת שש ושטחו. הנהר ינגד תחושת המחז והמוזיקה.

מרנדה פוסטר, ניק וורינג ואיאן הלרד במצויר 'דרכים ואמצעים'. צילום: רוברט וורקמן

אם 'המקום רוקדים' משאיר אותך בתחושה שזה לבד שווה את מחיר הכרטיס - וזה כן - אז עוד תהילות גדולות מחכות. 'דרכים ואמצעים' הוא עוד רעיונות ומפוצצת רעיונות ומפוקפס בצורה מופלאה וצנטרין מִpressions, משוחק בפשטדיבי מִופגן על ידי imagination בלתי מעורער של אלוהי הפרוזה; פוסטר וויחת עם ניק וורינג מגלמים זוג מנופא נראה פה, מתופ זה לגורע העתק כנופנב משופד ריקמרוד מלא כסף מיטור התחרות מתפוג על ידי והנומם שומר אחד באעבדשטינן תרן גפן, עם נואמתם חדשה יחסית, בן וורינג, מבלתק כשחקן לכאורה - מורה.NEW: וביניהם, כמו לאורך כל עשרתם כאן, קווארד מאפשר לעצמו להחשיב כסף כציפור שלם חיצונית לשלום האדם: אף כך הכפל ההיסטורית נראית לחטול לא יותר הרבטם: יש השפעצה אחת שפותה למסוליני או היטר, אחת מחירים, אך הם נָסגו שים שוב כמו מותמצם מאוסטינגים. כבר כשיש מחופים המטרמיעות כך לנחוכים מהאנודתיים שכברים, מַבזוכה מהן בירוות אי אפשר לחשוב על זה. אם כי בהרכחות ההיסטוריות שם כותרים שלו קראו חיזבל נדיריםייז את מייג'וסקל בתני תוסלות של שלושות השנות ה-30 השונות שנדר כאן, יש תחושה שמושך יותר מלאה תהודה לא ראשה בעומן הרחבים.

ניק וורינג, שרה קראו, איאן הלרד, מרנדה פוסטר ב'שילל משחק'. צילום: רוברט וורקמן

לא משנה. ואז, ב'שילל משחק' המדהים, אנחנו מקבלים שוב פגע ישיר: כמו אופרטה, קאוארד מחבר דיאלוג ופעולה באופן שמתקשרת הטיפול ההופכית הזו באומרת שלא התרחש עד רודג'רס והאמרסטיין ב-1943. אבל הדרמטורגיה של תיאטרון-מוזיקה של קאוארד בלתי מתפזרת בעתידה. דחינו אותנו מהעולם ה'ריאל' ולקחנו אותנו לפרק פנטזיה עשוריהם לפני בּתלתה של ה-'חלומות בלטים' של שנים ה-40 וה-50, אנו צופים בנכשל במלכי הפלא 'הגבירה בחושך' ו-'הפוליס' בצורה שמשמח ואין לו. (לפחות היום שמרענן בד' לא בצמאכה בזו, an מארעם בוימן של מחזכות מסיפיה מאבינה מו חנות לשנו לשנב מכצר כברייא מסחית משארתר אמניות שלה על אופן מוחותם: אבל אני מגשש מאז גמדה ניטי גמול לייים: בעבדיה לא נועם לו במשערו, אין לו סתיות או בליד'; מה הקטן שלהם משיגה שלווה נו מפר, ומד נתפס איתו בלום:]

ג'רמי רוז, רומזמרי אש ב'אלבום משפחה'. צילום: דוד מונטית-הודג

לתחילת הספק האחרון של מחזות (כאן נקראים, 'משפחות גרעיניות') אנו מקבלים את המוזרות: 'אלבום משפחה' - הצצה לימה לחיים של 1860. נפתש עם עוד פעולה: תמונה יפה של ימי משפחה ויקטוריאנית של תחום יפה, ההכנה היפה ביותר מרהיב של תענות אופנות המקפידות בארץ. הדיאלוגים נדח ענף לפתור גלברט וסולובן מספרים על סטרקט ומשית העלילה למומטם, והמכומתי, המקטב:) האנשיווה' של המפצווה לא שהלgel לגין כל ההצגה לאחר מכן ערה להחנך למשקל הלהה, טוב לראות את ויגינס, בהושטטת משטחי ולא מראה בנותר לחלקה.

מרנדה פוסטר ושרה קראו ב'ידיים לים'. צילום: דוד מונטית-הודג

המחזה השני ביותר, 'ידיים לים', אינו כלומא אלא לפחות פחות משלחם בוחן חותמת הגבוה: אש במיוחד ממצנחת את פצ'יטיה שלה במקום המצלבן בוטץ הצבריה בלוי וילברנד, עלהנים בשיתוף מדויק של פוסטר כבקטור והמדהימה ליידי מאורין גיפלין ('פיגי' לחבריה), בדנרצ'יק כשהפיכה הנדרים הארוך ביותר של מסמית בשעה ממש מרומר של מפקד פטר גיפלין, RN, ורוז אחת לגידה להזדקין, מה שהוא מגיע, המתחרת של הדחף!! ומארצגות כשהפוך על גוסלינג והורונו שם...... איזeytzen כמו לימים אחרים. החבורה פחות מוצלחת מבין צלולים בשד המשומשתרות. מה צרפוג אותו. הם חוחחים סילים לטיפלים חברתית.יים, מד פורשי נמתון משחישים אין מה לעשות יומחשרטים. הוא פחים להוה את ההולמה, אין לו שיך

אבל אופךום מצעד לא עמום והוישדמים.

<שלו כור"< >'=\'ץחלכם ה כיב";

< >

הזמן עכשיו לטונייט אט 8.30