סקירה: תרגומים, התיאטרון הלאומי ✭✭✭✭✭

סופי אדניט סוקרת את 'תרגומים' של בריאן פריל שמוצגת כעת בתיאטרון אוליבייה בתיאטרון הלאומי.

הקבוצה של תרגומים. צילום: קתרין אשמור תרגומים

תיאטרון הלאומי, אוליבייה

חמישה כוכבים

הזמנת כרטיסים חזרה לפעולה (אם כי עם חלק מצוות השחקנים שונה), ההפקה של תיאטרון הלאומי מ-2018 של תרגומים של בריאן פריל מוצדקת לגמרי על חזרתה לבמה של אוליבייה.

ממוקמת באירלנד של שנות ה-1830, המחזה עוקב אחר קהילה כפרית המתמודדת עם בואם של חיילים אנגליים להכנת מפה. שתי הקבוצות שומרות מרחק זה מזה עד להגעתו של הבן השבוי אואן (פרה פי) לביתו, מועסק אצל האנגלים כמתורגמן. אואן מקבל משימה, יחד עם סגן האנגלי יולנד (ג'ק ברדו), לשנות את שמות המקומות באזור לאנגלית, ובכך משליכים את הדורות של הסיפורים שיצרו את השמות האלה מלכתחילה. התהליך זוכה לתגובה מעורבת מהקהילה של אואן, והעניינים מסתבכים עוד יותר כאשר יולנד מתחיל להתאהב באירלנד.

דרמוט קרואולי וג'ודית רודי ב'תרגומים'. צילום: קתרין אשמור

התפאורה המצוינת של ריי סמית ממלאת את במה של אוליבייה בשדה מרוקן אך בלתי מאולף למעבר הדמויות ועיצוב התאורה של ניל אוסטין לא פחות ממדהים. ואף על פי כן, איכשהו, בהפקה של איאן ריקסון נוצרה תחושת אינטימיות מעוררת הערצה. במיוחד החלק הראשון של המחזה נושא חום בלתי צפוי, כאשר מורה בית הספר לגדרים יו (קיירן היינדס) מנסה להוביל שיעור, מדבר בלועזית ומתייחס למיתוסים יווניים ושואל את תלמידיו שאלות, מורה להם למצוא את מקורות המילים מסוימות. מילים הן במרכז המחזה הזה. זוהי מחווה לשפה שכמעט כמו הספד, חסיר דרכו לשעבר ולבלתי נודע (בשלב מסוים יולנד מהמהם בשקט את שמות המקומות האיריים שאואן מקריא כאילו הם תפילה).

רופוס רייט, פרה פי, ג'ק ברדו. צילום: קתרין אשמור

אבל גם עם החום הזה והקצב הזה שנראה כחלק מעצמות האנשים, הכל מתערער בפקודותיו של אואן. פרה פי מבצע את התפקיד בצורה מרשימה, משחק את אואן בהתחלה עם פתיחות שמרגישה בהחלט לא תקינה, ומיד מציב אותו במרחק ממשפחתו. מאוחר יותר הוא מדבר על מולדתו בכמעט זלזול, עם האוויר של מישהו שברח מעיירתו הקטנה לעיר ולא התכוון לחזור. הוא כמעט מתבייש בעברו ובקהילתו ופוק מחאה בפתיחות על שבחי יולנד. זהו תיאור מרתק ומורכב, במיוחד כאשר ההחלטות שלו תופסות אותו והוא נלכד בין עולמות; אירי ואנגלי, עבר ועתיד, מסורת והתקדמות. המחשבות כתובות בבירור על פניו.

במקומות אחרים בתצוגת השחקנים, ג'ק ברדו מעניק ליולנד כנות ופתיחות צעירה בתפקיד בית הפופסי שלו בתיאטרון המקצועי. ג'ודית רודי מביאה אצילות ראויה ליחידה מריאה, וליאדאן דן-ליאה כסרה סרוקה עָצבנית שהמילים שלה חומקות ממנה כשהיא זקוקה להן יותר מכל, היא מרתקת. העובדה שדן-ליאה מדגימה סיפור שקט לגמרי עבור סרה ברקע של הקפאנים השפתיים יותר שלה - רק תצפו איך היא מגיבה לכולם סביבה - מה שראוי.

ג'ק ברדו וג'ודית רודי. צילום: קתרין אשמור ואז יש את קיירן היינדס, שברגע שהוא מופיע אתה מאמין שהוא שם - הוא בבל באג, ב1833 ואין כאן קהל, רק יו שחי בתוך עולם המחזה. כיו, היינדס מתנודד בין אינקה שיכור ותבונה חזקה כאשר סמכותו מחליקה לאט לאט יחד עם דרך החיים שתמיד הכיר. לקראת סוף המחזה, היינדס כיו מסתכל על פי כאואן בעוצמה כזו שאני מופתע שהוא לא שרף חורים ישירות דרכו. נאומו הסופי, דקלום שיכור של האניאדה של וירגיט, היה לנו לכיסה מיכה ולוח מבועת. ״מילים הם סימנים,״ אומר יו ״הם לא נצחיים.״ זהו רגש חצי חוזר על ידי בנו מוקדם יותר במהלך ההתרחשויות, כאשר אואן מחאות: ״זה רק שם״ ביחס למיצוב החוזר של השמות שלו על ידי החייל האנגלי. זה רומז שכאשר מדובר במחזה על מילים, זה הרבה יותר מזה. זה מחזה על אי-נמנעות ואובדן הדרגתי שלא ניתן לעצור ולהיות קרוע בין מקום אחד לשני ולעולם לא להיות ״די״ מהאחר. עוצמתי בצורה מופתית, תרגומים יותר ממוכיחים את עצמם כאחד ההפקות המובילות לראות השנה. אל תחמיצו את זה.

הזמנת כרטיסים ל'תרגומים'