סקירה: Whistle Down The Wind, תיאטרון יוניון ✭✭✭

שריקה ברוח

תיאטרון יוניון

1 בפברואר 2015

3 כוכבים

לא כל סיפור הופך לנושא של יותר ממחיזמר אחד. פיטר פן, המסיבה הפרועה ופנטום האופרה הם דוגמאות שעולות מיד לראש, אבל ללא ספק ישנן אחרות. מה שאפשרי ייחודי זה שלפחות יצירה אחת של מלחין מסוים הופכת לנושא של עבודת מספר צוותים יצירתיים אחרים. אבל הנה המצב. ראשית, פנטום האופרה היה מוצג מחדש מספר פעמים אחרי הגרסה של לויד וובר, ובמיוחד על ידי מוריי יסטון וארתור קופיט. כעת, בתיאטרון יוניון, מוצגת בכורת המקצוענים בלונדון של גרסתם של ראסל לייבי וריצ'רד טיילור לשריקה ברוח, המבוססת על ספרה של מארי היילי בל והסרט המוצלח שפותח ממנו, שעליו גם התבסס המחיזמר בגיוס נוסחאות המצליח של לויד וובר תחת אותו שם אשר חווה מספר הקדמות. בבימויו של המעמיק סשה ריגן ובניהולו המוזיקלי המיומן של דויד גריפית'ס המוכשר, גרסה זו של שריקה ברוח אינה מבריקה אך ישרה ועדינה.

העלילה היא העלילה המוכרת. שלושה אחים מוצאים זר באסם שלהם. הוא פצוע והם מאמינים שהוא ישו שחזר לארץ. הם שומרים את נוכחות הזר בסוד מהמבוגרים אף על פי שהם יודעים שהמבוגרים מודאגים בגלל רוצח משתולל שמחפשים אחריו. הם לא רואים מתאם בין האיש שהמבוגרים מחפשים לישו שלהם. כמובן, הסוד מתגלה בין הילדים האחרים, חבריהם, וכולם באים לראות ולהרגיש את נוכחות הזר. כולם מאמינים שהוא ישו.

בסופו של דבר ביריון מקומי מגלה את הסוד ובוגד בנוכחות הזר למבוגרים, שבאים לצוד אותו ולהביאו לדין. אבל הילדים עומדים בדרכם, מונעים מהם להגיע אל הזר. האסם שבו הזר מסתתר נדלק בלהבות. כאשר בודקים את השאריות, אין זכר לזר, אבל יש מתנה שהושארה מאחור עבור הילדים. ואולי גם עבור המבוגרים.

העניין המיוחד ביצירה נובע מהעמימות: לעולם לא ברור אם הזר הוא הרוצח שמחפשים המבוגרים. ואם הוא לא, אז מי הוא ולמה הוא פצוע כשהם מוצאים אותו? האם ייתכן שהוא באמת ישו שחזר לארץ? בהתחשב באופן שבו הוא מחזק את אמונתם של הילדים, האם זה משנה מי הוא?

זהו סיפור פשוט על אמונה, אמונה ואהבה. בליבובה וריצ'רד טיילור מבינים לגמרי זאת ולכן הספר, הפסקול והמילים אינם מבריקים או לא נאים; אלא, הם משתלבים כדי לעורר את הפשטות של החיים בלנקשייר בשנות ה-50: זמן שבו האפשרות של נס עדיין הייתה מוחשית.

הסיפור מסופר בקצרה ובתחושה אמיתית. הסצינות זזות בקלות ולא בכבדות, והתחושה של המילים והמצבים עוזרת ליצור את מצב הרוח התקופתי של היצירה, וכן את הדרמה העמימות האינהרנטית. יש יושר אמיתי בגישה של היוצרים וזה מרענן לסיפור פשוט ונפלא זה.

הפסקול כן בצורה דומה, עם כמה הרמוניות קשות ומנגינות פשוטות ויפות בעלות זוהר נוסטלגי מבלי להרגיש כמו חיקוי או קהות. המוזיקה מחזקת את המצב רוח כל הזמן; השירים לא תמיד מקדמים את הפעולה או נותנים תובנה על הדמות - לפעמים הם רק שירים שמדגישים או מעניקים צבע למה שקרה או נאמר. גישה זו, אולי נגד היגיון פשוט, גורמת למוזיקה להיות חלק אינטגרלי ומבורך מסיפור הסיפור.

היבט חכם נוסף של הפסקול מתמקד בתחושת הילדות. כשהילדים שרים, זה נשמע כמו מוזיקה שילדים עשויים לשיר. כשהמבוגרים שרים, הדרישות המוזיקליות הן יותר מכבידות; יותר מורכבות מוכנסות לפסקול. בסצנת השיא כשילדי המאמינים מתעמתים נגד המבוגרים ומרחיקים מהם את הזר שבאסם, ההמנון שהם שרים, עקוב! עקוב! עקוב אחריו! הוא עוצמתי ומרגש.

בימויו היציב והבוטח של ריגן מחייה את היצירה בקסם ובחום. מהרגע שבו שלוש האחים מצילים שלושה גורים שנולדו זה עתה מטביעה ועד לחקירת האסם השרוף וגילוי המתנה של הזר, הסיפור מתגלה מנקודת המבט של ילד; ריגן הופך את הקהל להרגיש כאחד מילדי הכפר: צופים, מעורבים, מחויבים ואז נשבים בקסם. היא מושכת אותך לתוך הסיפור ומערבת אותך בהתרחשות, בהשפעה רבה.

הקאסט מחויב לחזון של ריגן ומאוחד בהעבירו בצורה משכנעת. בעורמה, ריגן אינו משתמש בילדים אמיתיים כדי לשחק את תפקידי ילדי הכפר; היא משתמשת במבוגרים צעירים המשחקים כלפי מטה. זה עובד בכל רמה: תובנת הילדים שלהם היא אמיתית ולא מטופשת; התחושה שלהם של קהילה מושלמת כך שכשהם מתנגדים זה דבר אמיתי; ובכל שחקן, אתה רואה גם את הילד וגם את המבוגר שהם יהפכו להיות, המבוגר שהושפע לנצח מאירועים אלה.

כקתרין, נאן וצ'רלס, גרייס אוסבורן, אימלדה וורן-גרין ואלכס ג'יימס אליסון הם כל אחד מהם מקסימים טבעיים, מלאי קסם והשיח וביקורת הלוך חזור של ההתבגרות. אליסון היה טוב במיוחד בלכוד את מהות האח הקטן והחושה של אוסבורן וורן-גרין היא מהנה. יחד עם האבא המרשים, יציב ואוהב של כריס קולמן והדודה הלא מתפשרת של קתרין המילטון-הול, המשפחה המרכזית היא לגמרי אמינה, חמה ומצחיקה. כולם שרים טוב, אבל אוסבורן ואליסון טובים במיוחד.

קאלום מקארדל משחק את הזר, האיש הפצוע והמעורב הידוע רק בשם האיש. יש לו קול ונוכחות נהדרים והוא פוגש בקלות את האתגרים המשחקיים שהדמות מציגה. הוא גם מפלצת פצועה וגם עובד ניסים אבוד; הדואליות שבו מתוארות בחוכמה, אף יותר ברור ב"אני לא יודע מה הם מחכים לשמוע" והדו של עם אוסבורן, "בבקשה, ישו".

ג'ושוע לוינדון עושה ביריון כפר טוב, אבל מראה את הרבגוניות שלו כשמשחק ילד אחר שהוא נדיב ומעניק את ג'אמפר שלו לזר. הארי רייט מצוין כילד מוזיקלי עם משקפיים בכפר ורומריו קלארק מציג קול מרשים ונוכחות סמכותית כשוטר.

שאר הקאסט טובים כולם (למרות שיכולה להיות פחות חריפות בפריסם של בשבילן הודג'סון כוויקר רכה) וכשכולם שרים יחד, האפקט חזק בהחלט, מוזיקלית ודרמטית.

העיצובים של ניק קוראל, גם לתפאורה וגם לתלבושות, נראים טובים במרחב הקטן שהוא יוניון והם מעבירים יותר ממדהים תחושה של זמן ומקום ראויים. ההתגלה הסופית של המתנה והבערת האסם עשויים היטב, במיוחד בשל תאורה המחשבה של טים דיילינג.

זה טוב לראות את ריגן מתמכת בהצגות מחזמר בריטיות ביוניון ומרענן לראות מחזמר חדש שמייצג קרקע חדשה. בויזון אולי לא יקלטו שיר מהפסקול הזה אבל זה לא אומר שגרסה זו נחותה מהגרסה של לויד וובר. היא לא. היא שונה לגמרי – וליבה במקום הנכון והפסקול ראויים לתשומת לב.

כדאי מאוד להקדיש זמן לראות.

שריקה ברוח קיים בתיאטרון יוניון עד 21 בפברואר 2015