סקירה: פינוקיו, התיאטרון הלאומי ✭✭✭

פינוקיו

התיאטרון הלאומי,

13 בדצמבר 2017

3 כוכבים

הזמינו עכשיו

התיאטרון הלאומי ראוי להערצה ולעידוד שלנו על חיפוש בלתי נלאה, בכל עונת חג המולד, אחר דרך חדשה לבדר אותנו מעבר לדיאטה הקונבנציונלית של פנטומימים, בלטים והצעדה הבלתי פוסקת של תעשיית דיקנס. בין התענוגות שהוגשו כאן במהלך השנים האחרונות היו כמה גילויים ממשיים, פלאים כמו 'Nation' ו'פיטר פן'. נכון, היו גם ניסויים אצילים מדי פעם שלא הניבו תוצאות של 100% (כפי שאופסטד עשויים לומר), ונותר לראות אם ההצעה הנוכחית תסווג בקטגוריה הראשונה או השנייה.

מה שראינו בערב הבכורה לעיתונות אתמול נראה כמרמז על השני. עם זאת, בואו נתחיל עם החיובי. יש התעמלות לעיצוב במה מרשים, בביצוע בוב קרולי; עם זאת, נראה שגם הוא יצא מתקציב, עם מעט שנראה כמו אם שנמצאת שמה כדי להימתח רחוק, והרבה שימוש נעשה בכלי סף עלייה (חורגים מהפקות של במאים מסוימים אחרים). נרחיב על כך בקרוב. התאורה, בביצוע פול קונסטבל, היא אינטלקטואלית יותר מאשר ראוותנית: בתחילה, למשל, אולי נהיה באדמות איבסן, ובשיא הריק שלו. הבמאי, ג'ון טיפאני, ייזכר תמיד על מימושו הנפלא של הפקות מרהיבות, כמו 'פעם אחת' ו'הארי פוטר והילד המקלל'. כאן הוא נראה על קרקע פחות ודאית, והסיבה העיקרית לכך עשויה להיות מיוחסת לתסריט.

דניס קלי מוגדר רשמי כ'מחזאי' של עבודה זו, אך זהו רק חלק מהסיפור. יש לו את המשימה המענינת – והיא מאתגרת – להשתמש בפסקול המקורי שנכתב לאנתימציית דיסני משנות ה-1930 המאוחרות. המעבד המוזיקלי, המפקח והמדרבן, מרטין לאו, הוסיף משמעותית למה שקיים, גם תוך בחירה מתוך חומר לא פורסם עד כה והסתייעות בנדיבות על רפרטואר שירי פולקלור איטלקיים ואלפיים אזוריים, כדי ליצור עולם צלילים מורכב החי בעולמות שונים רבים בו זמנית.

המוזיקה משפיעה כל כך על הכל שזה מספק להפקה בעיה כמעט בלתי ניתנת לפתרון: איך אפשר לעשות סדר בטלאי מגוון כל כך של ז'אנרים וסגנונות? הבמאי והמעצב עושים כמיטב יכולתם בזמן שמנהל ה'תנועה', סטיבן הוגט, מנסה נמרצות למצוא שפה פיזית הולמת לאחד את האלמנטים השונים. גם קרולי עושה שימוש תכוף (אך מחצאתי) בבובות, מסוגים שונים: ארבעה מהדמויות המשניות – ג'פטו, יוצר הבובות (מרק חדפילד הקולה והרע), הפיה הכחולה (אנט מקלאכלין המתוקה אך קרירה משהו), סטרומבולי, בעל תיאטרון הבובות (גרשווין יוסטאש ג'וניור, מגיש סיור קריקטורת מזעזע של הדוד טום, הרבה יותר פאפא לזארו מאשר מתו הרצפת השבריר אחרון), והמאמן, הלוקח את הילדים השובבים לאי התענוגות כדי להיות נקלעים ולהפכם לחמורים (דייוויד קירקברית') – כולם מקבלים את הטיפול הזה.

קירקברית' למעשה מספק הופעה מגוונת ומתוחכמת, אבל מעט מזה מצליח לעבור דרך הריצה הקפואה המצוירת על הראש הענק שהוא נאלץ לשאת עליו לאורך כמעט כל הופעתו, ממש כמו מאות מאות מלהבות אופמרגו, כשהוא צריך לכתף את הצלב בכל ההליך כולו. הצעצועים הקרניבליים הופכים להסחת דעת מציקה ומכתיעה, אף כי הם עשויים בהחלט לצרוך את החלק הארי של התקציבים שיועדו לעיצוב. אה, וכל אחד מהם צריך להיות נסחב על ידי 'צוות ייעודי' של מנחי פעולה ומפעילים, מה שהופך את הבמה למתארת אחת מתחרויות הפסחיות שישמחו את רחובות חלק מהעיירות האיטלקיות הדתיות במיוחד – בעיקר בדרום הרחוק של המדינה. אבל האם הן עוזרות לספר את הסיפור?

גם יש דמויות הנמלטות מהנטל הזה. השועל החלקלק – בדוגמא נוספת להמשכה אויבת של סטריאוטיפ – הוא דייוויד לנגם, שהולך עם מעיל גדול וזרוק, עם זנב חפיפתי שלא נראה מובן מידי שממלא מידי פעם מתוך קיפוליו. שלא כמו רובה הדמויות האחרות, שאותם מזכירים בשפה שהם עברו מספר נפות של קוד הייס, נראה שהוא דומה ל'קומדיה האלטרנטיבית' מסוף המאה ה-20. מצד שני, הגימיני קריקט היוקרתי והמלוטש, לבד בין כל הדמויות, נשמע כאילו הוא ממילניום הזה (ואם אתם מתכננים להגיע להופעה זו עם ילדים, סביר להניח שהם ימצאו את הדמות הזאת הכי מושכת). הוא מומר לחיית מחמד בגודל חתול, נגרר מסביב במקום על ידי שני חברי אנסמבל בגדים כמו איכרים, אחד מהם, אודרי בריסון, חייבת להקריא אותו מתחת לכובע איכר מסורתי. למה?

אודרי בריסון (ג'ימיני קריקט), ג'יימס צ'רלטון (מפעיל הבובות של ג'ימיני קריקט) וג'ו אידריס-רוברטס כפינוקיו בהפקת פינוקיו

מי יודע למה. לפחות אצל הרכב האנושי בגודל רגיל יש מושג קטן בי של הכנה על כך, כאשר לאמפי הנשית (למפוויק) היא דאון סיווירייט, נתבקשת לשחזר את תפקידה כילדה קורדת קשה מהקומדיה המוסיקלית האחת הקרובה האחת (אמרתי שאמרתי, מתי שמישהו יעשה את המוסיקל של 'Million Dollar Babe' – ואם זה עדיין לא קרה, אז מהו עניין של זמן – היא עתידה לקבל את התפקיד המרכזי: הווילוק הימני שלה חייב להיות נראה להאמין). והוואסי החד-מימדית היא ג'ק נורת', ושאר החבורת מאולפנים על ידי טריב בלאקווד-קיימברידג', אנאבל קוטאי, קלאמי סבי ואנדרלת ג'ק וולף (מבוזבז באינות). ההשערה שלי, וזה רק ניחוש, טיפים נתן של תבניות במידה ביטים בניסיון לפרוץ צרות טכניות של הפקה לדרך מה שהוא פשוט רץ לזמן ראש המפתיע של הברית הבאה שהוא באמת, באמת צריך.

אותו דבר גם יש להציע על הכוריאוגרפיה. למרות שמובלות הכבשה הידועה ביותר של דיסני הכתובה והכתובה - ולתפוס אותן הוא קצת ניצחון גדול לבית זה, הוגט נראה לחלוטין אבוד גם מה לעשות עם הקדר ברגע שהם משחקים. דוגמה מצוינת לכלי הנמוך שלללא שלללה חדש של 'Fun and Fancy Free', סל תחרויות, המוצג כמה מייל ספורים מזהה צורת ריקוד שניתן לזהות בקלות: בגללמן שיש לאנשי התיאטרון שנשקפו כנפתי התרבות לרצפה והושקעו מדי שנה ב'במדינה', זה הוא מהלך רדיקלי מעט. אני מניח, לברובם, הפיתוי לצרוח על הכנף לכך חוזרת ללן עשויה להיות חזקה מדי להתנגד לה.

ובאשר לסאונד... ובכן, מעצב הקול סימון בייקר הוא מאסטר טוב מאוד של מסחרו. הוא לא יכול להיות סיבה אחרת ממפגש של אכזבות שיצרו את אפקת ההגברה שלו נראים כמאתגרים כאילו הם באים מארון ממיד ליבוד בבניין שלידה, ולא מהמקום המוזיקה של כוח שלנו. אה כן, ומהם החיתוך הפורטורג? נכנסתי כדי להבדיל כיצד המוסיקה מושגת , בתחילה לתוך המחצית השנייה להבין שהוא הכי כרית, בו נשפכו כישרונות דברים שמשמעותם יותר זמן של האנתאניל המצוי דרכו עם אנסמבל המוסיקאים בקפוד. הליטלטון לא ואן פסטיבל רויאל, מחוז מקום שניתן להשלים בקלוא מכרו גם עם כריות ברגע. אז למה כאן זה צריך? זו תזמורת חדר נורמלית: צינור עץ רגיל, כלי נשיפה, פרפשון ומיתרים, כאשר ריהוט נכלל. או שאחזור למהות הסאונד הזה אם הקזקיקות באזור זה כל כך מחרידות שהן חייבות לזייף אותן עם מיקרופונים? אני חושב שכן. פשוט מאוד. תום בריידי גם מעלה קצב ייחודי שנאסף, מיקום עם ציפה בין פרטים חסרי קשר. תסכול שהשמיעה שלו לא נשמעה כראוי. ופורסים. הסונ