ביקורת: ועד הבית, תיאטרון סט. ג'יימס ✭✭✭✭

האפוטרופוס של האחוזה

תיאטרון סנט ג'יימס

09/09/15

4 כוכבים

‘אנשים שותים תה בעוד ליבם נשבר.’ - צ'כוב

תיאטרון לסיה אוקראינקה נמצא כעת בתושבות בתיאטרון סנט ג'יימס עם תוכנית מרתקת של יצירות טורגניב וצ'כוב וסופרים נוספים. בעוד שהפרויקט כולו ממומן על ידי משרד התרבות האוקראיני, יוכלו חובבי התיאטרון להיות רגועים כי הפסטיבל הזה עומד בנפרד מהרקע הנוכחי של הקונפליקט השואתי באזור דונבאס. למעשה, הוא משמש כתזכורת רהוטה לשיתוף הפעולה התרבותי הקרוב לשעבר בין אוקראינה לרוסיה וכיצד הוא מהווה קורבן נוסף של מלחמת האזרחים הנוכחית. ישנה מסורת ארוכה לביצוע תיאטרון קלאסי בשפה הרוסית באוקראינה שנמשכת עוד מימי סטניסלבסקי, ואחת מההנאות הגדולות בתושבות הנוכחית היא לראות עד כמה העשירה המסורת הדרמטית הזו עדיין נותרה.

המחזה הפותח בעונה זו ידוע יותר באנגלית כמזל השוטים, שנכתב ב-1848 ומקדים במקצת את חודש בכפר. אולי דרך עזר יותר למקם אותו היא לומר שהוא שייך לעולם של הצלחתו הראשונה האמיתית, רשימות מצייד (1852), סדרת סיפורים קצרים המציעים תצפית טראגי-קומית חדה על אפיזודות ודמויות מחיי הכפר. זהו מחזה חד- מערכתי ארוך, הנמשך שעתיים, עם שתי סצינות עיקריות. אין הפסקה, אם כי במקרה הנוכחי, עם הריכוז הנוסף הנדרש לביצוע בשפה המקורית עם הקלטה מדובבת, היה נתקבל בברכה הפסקה קצרה.

הפעולה מתרחשת על אחוזת ירושה גדולה ומתפוררת, דומה לזו שבה גדל טורגניב ובה ירש מאוחר יותר. בעלת הבית הצעירה והנדבנית, אולגה פטרובנה, חזרה זה עתה הביתה לאחר ששהתה את שבע השנים הראשונות של נישואיה במוסקבה. גלריה של דמויות ביתיות ברות היכר, המוכרות לנו מצ'כוב, מתווה את הסצנה. בעלה, ילצקי, פקיד ממשלתי נוקשה ומעט מבוגר ממנה, מארגן מסיבה לציון שובם הביתה שאליה הוזמנו כל השכנים. המסיבה הופכת לרוב הסצנה הראשונה בעוד שהיא מתדרדרת הרמת כוסית אחרי הרמת כוסית למשחק אגרסיבי של בריונות גברית עם תוצאות קודרות לכל המעורבים.

במרכז העניינים נמצא קוזובקין, 'האפוטרופוס של האחוזה', אחד מאותם אנשים מוכשרים במעמד חברתי מעורפל המופיעים בקביעות ביצירותיו של טורגניב. לא ג'נטלמן עם אמצעים עצמיים ולא משרת פשוט, קוזובקין הוא סופר מבוגר שירד מנכסיו, שקיווה לרשת נכסים שאבודים כעת במחלוקת משפטית אינסופית. הוא נשאר באחוזה לאחר מות אביה של אולגה, שהיה חברו ופטרונו, וכעת הוא מודאג בצדק לגבי עתידו הלא-ודאי. אחד השכנים העשירים, דנדי ארסי בשם טרופטצ'וב, בז לו רק בשל עוניו ומדרבן אותו לגילוי על עברו שמפוצץ את העולם החברתי המחושב של האחוזה לרסיסים. המחצית השנייה של המחזה, החסרה את המתח התופס של הראשונה, מוקדשת לבדיקה מעמיקה של משמעות הגילוי הזה ועיסוק בהשלכותיו לכל הדמויות, שלכולן יש מה להסתיר ומעשי נקמה לתכנן.

המחזה הזה אינו זר לנו. הייתה הפקה נודעת בצ'יצ'סטר בשנות ה-90 בכיכובו של אלן בייטס שהגיעה גם לברודווי; ובאחרונה תיאטרון הוויק הוותיק העלה אותו עם איאן גלן בתפקיד קוזובקין. אבל עם סגנון המשחק הלא מוכר שמוצג כאן נראה כאילו מדובר במחזה חדש. ישנו סגנון דינמי, לעיתים פיזיוני ומניק בחומרתו, אשר נמתח על הקו התפרוך בין הצגת מלנכוליה טרגית וקרקסיות גרוטסקית של תיאטרון האבסורד. זהו עולם שונה מאוד מההצגות הבריטיות המנומסות של רפרטואר רוסי, שמפרש לעיתים בטעות את צ'כוב כרטיגן, ומראה לנו את ספלי התה ולא את הלבבות השבורים. ברגעים מסוימים די היה, ואפילו עדיף, פשוט לשבת לאחור, להאזין לקיצבי הדיבור הרוסיים המקסימים, ולהניח למשחק הפיזי לדבר בעצמו.

ישנם ביסודו ארבעה תפקידים עיקריים. בתור קוזובקין, ויקטור אלדושין העניק ביצוע מלא שלעיתים היה מעייף לצפות בו כמו שהיה לבטח לתת אותו. הוא צריך להתחיל עם עליזות נעימה בתחילה להגיע לתלונה מרירה, מבושה וחוסר כבוד בשיא הסצנה של השתיית היין, ולסיום לוויזיונריות נמלטת, התפטרות שמכנס לכאורה את עולמו הנפשי הסופי של עמוס צ'כוב בהדוד וניה. מחויבותו והתחבשותו לפסיכולוגיה המעונה של דמותו היו מרשימים בייחוד. בתור אויבו המרושע והמרענן, טרופטצ'וב, ויקטור סרייקין ניצל כל אפשרות בטקסט ליצירת התגרות איוגו. זו תהיה טעות פשוט לשחק תפקיד זה כסאטירה על סוג מסויים של אריסטוקרט גס, כאוב אשר מבטיח שנישואיו שונים פחות ממנו. הרבה יותר טוב, כמו כאן, לחפור עמוק יותר: הוא מצליח כזה מטריד משום שהוא באמת תופש פסיכולוגית ומשתמש בכשרונותיו כדי לחולל מהומה חברתית.

בתור הזוג ששואל עליהם המחצית השנייה של המחזה, ילצקי (אולג זמיאטין) ואולגה (אנה ארטמנקו) היו מותאמים היטב – הוא, מבוגר יותר, מעט משווה, ונכשל בהיערכות לשיבוש חברתי ולגילויים לא נוחים; היא, ראוותנית ואלגנטית בתחילה אך מתמצאת בהקשות ממבצר כשהמצב שלה עצמו מאוים. יחד עם זאת, הם לא היו איתיר בסצנה השנייה מדי שהובילו אותם לרגעים של ביתרון.

מה שיותר מהכל הרשים מעל הכל היה העומק הפסיכולוגי והחוצפה הפיזית של המשחק. בימאי מיכאיל רזניקוביץ' הקדיש את ההפקה לזכר מורהו גאורגי טובסטונוגוב, שעבורו הריאליזם הפסיכולוגי היה קמינה של האמת בדרמה, ולגייניות זו נראתה בהחלט כאן. למי שמעוניינים לראות מה יכול לשחרר דימיונם של השחקנים וחיפוש האמת הפסיכולוגית להשיג ברפרטואר אשר לרוב נראה כסתם סקרנות תקופתית, זה אכן גילוי, מחסום השפה לא מפריע.

בהפקה נודדת כמו זו, אין הרבה מקום לעיצוב נוף מורכב ובכל מקרה אין צורך בכך. במקום זאת היה לנו קשת רחבה ומכוסה בסגנון קלאסי עם תצוגת כלבי בורזוי מרהיבה בראש: זה שימש כמחלקה בסיסית של אזורי במות מעל ומתחת והצגה של דלתות פנימיות. היה מערך מרוהט של ריהוט תקופתי מסוגנן, שולחן משקאות ונשנושים נאה לסצנה ומראשורה ההכנתי מספקת את האווירה הנכונה.

כל התאץ בתפאורה נקנה מעל ומעבר במלבושים התקופתיים המפוארים של הגברים והנשים, עבודתה של מריה לויטסקיה. ההצלחה כאן הייתה לא רק בידי תפירה נאה וחומרים עשירים, אלא אף הייתה ביד תודה מחושבת ומושכלת חברתית, שעומדה של המשתתפים בא לידי ביטוי היטב בלבוש. למעשה, ברמה מסוימת אפשר לקרוא בסיפור המחזה כולו במערך המדובל והבלוי של בגדים שאינם חפים מהצטברות על קוזובקין.

אנו עדיין יותר מדי נוהגים במערב לראות את מורשת סטניסלבסקי דרך העוות של שיטת המשחק של סטרסברג. אולם כאשר מתאפשר לראות מסורת מלאה זו בעבודה בחומרים שהיו מרכזיים לעבודתו וכוונות היסוד של המייסד, זה באמת גורם לחשוב מחדש איך יש לטפל בצ'כוב ובבני דורו על הבמה. הגבול בין טרגדיה לפארסה, פסיביות מלנכולית ופעולה אבסורדית מניק מפורסמת קטן ובלתי יציב, וזה יכול רק להיות טוב, השיטה הטובה ביותר להבטיח ש'קלאסיקה' תישאר טרייה ותמנע משכבה של כבוד לא ניתנת לזיהוי ובטוחה.